חיפוש :

סוכות ורגישות לאחר.

 

סוכות ורגישות לאחר.

מצות לולב ט כיצד? (יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת), מוליכין את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גב י האצטבא, והזקנים מניחין את שלהן בלשכה.

ומלמדים יא אותם לומר, כל מי שמגיע לולבי בידו, הרי הוא לו במתנה.

למחר משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם. והן מחטפין ומכין איש את חברו.

וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו.    מסכת סוכה פרק ד משנה ד'

עצוב שכך היו מתנהגין אחד לשני למרות ההלכה שאפשר לצאת ידי חובת המצווה גם בלולב מתנה. הם היו מתעקשים לא לוותר ואפילו במחיר של להכות אחד את השני.

" למחר משכימין ובאין " האם הם היו משכימים לקיים מצוות או משכימים לדאוג לעצמם? אני לא יודע את התשובה לכך אבל בין כך או בין כך הם לא עשו נחת לקב"ה בהשכמה זו.

גדולי ישראל לא הצליחו לגרום לעם לאהוב אחד את השני למרות נסיונם.

אחת התקנות לגרום לעם להיות רגישים לאחר, לחינוך לאכפתיות, היתה התקנה של רבן גמליאל. כדלקמן במשנה

"בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים.

רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת"      תענית פרק א משנה ג

בהלכה מובא שחובה לבקש גשם בזמן הגשמים ואם שכח חייב לחזור את התפילה.

ולמרות ההלכה המחייבת הזו קם רבן גמליאל ודחתה בשבועיים בכדי להראות לכולם את חשיבות היחס בין אדם לחברו לא פחות מבין אדם למקום שכולנו נמתין לאחרון שיחזור לביתו כי אכפת לכולנו ממנו.

מזעזע לחשוב על דור החורבן שאפילו רבי עקיבא לא הצליח לכבות את שנאת החינם מתוכם. אולי הלמדנות שלהם עיוורה אותם מרצון ה'. שידועה חכמתם בבריאה בכלל ובתורה בפרט.

בדורות אלו היו לרוב האנשים את חכמת הזוגות והתנאים. רק שמיעוטם עסקו נכון בתורה וזאת רואים לפי הדבקות בדרכם המוזכרת בפרקי אבות שנכתבה בעיקר לדורם שכך צריך לנהוג ולא חלילה אחרת.

שמעתי פעם שאנו הדור של חרבן בית ראשון ובעיקר שני לכן אנו מתמודדים עם סיבות החרבן הראשון כפירה שפיכות דמים ותאוות הפריצות וכולם בתוך הפלאפונים והאנטרנט.

וסיבות חרבן בית שני שנאת החינם המתובלת בלמדנות פירוד של עדות וצבעים אשכנזים לבד ספרדים לבד ועדיין "איסור  חתנות עומד בעינו"

חוכא ואיתלולה לחושב שניגאל במהות של גזענות מתורצת במלים קדושות או שיבנה בית המקדש ויהיה כהן גדול אחד בשעה שאנו בגלות ללא מנהיג אחד אלא רב ראשי אחד אשכנזי ורב ראשי אחד ספרדי.

אוי צער הגלות – גלות המוחין

 

טואול - בניית אתרים