חיפוש :

הילד כדאי להכות או לא כדאי ?

 

 

מכשיר מקליט  ???            או             שק איגרוף ???

 

 

מדוע כדאי להכות את הילד .

 

א.                           זה מרגיע את ההורים .

ב.                            נותן הרגשה  שעכשיו הוא יבין .

ג.                             ללמד אותו לקח .

ד.                            לקיים את הפסוק " חוסך שיבטו שונא בנו ".

ה.                            כי אני חונכתי כך , וברור שאני מחונך ורק המכות עזרו לי אז רק המכות יעזרו לו .

ו.                              כי אנו ההורים לא פראירים .

ז.                              כי צריך להכות בברזל כשהוא חם .

ח.                           כי יש ילדים שמבינים רק במכות .

ט.                            כי זה נקרא מכת חינוך .

י.                              כי בן רגע משיגים תוצאות .

 

 

 

 

מהו הקשר בין ההורים לילדהם ?

האיש והאישה מתחתנים חיים שנה שנתיים ורוצים כל – כך ילד אז בורא עולם מסכים ונותן להם נשמה לגדל זאת אומרת שותפות הבעלות היחידה שמקבלים ההורים זה לנסות ולהתאמץ לחנך.

אם יראה ה' שאינם מסוגלים לחנך מבלי לפגוע בבן פשוט מפרק הוא את השותפות ולוקח או אותו או את המכה.

 

 

 

 

אז בעצם מלבד זה שהילד אוכל שותה יושן אצלכם,

אין הוא שייך לכם.

הוא שייך לבורא עולם !

 

סה"כ קיבלתם נשמה לגדל ואדם לחנך, בין חמש עשרה לעשרים שנה ואח"כ,

הוא עצמאי לחייו במאה שנים הבאות.

 

על כן

 

אין להורים שום רשות להכות ילד מלבד מכת חינוך אמיתית.

 

מובא בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ה סעיף י'.

 

" לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה."

 

מכאן רואים שמטרת ההכאה היא רק כדי להרתיעו ולא כדי לחנכו. כיוון שאת עיקר החינוך, משיגים ע"י דוגמה אישית של התנהגויות מוסריות כדי שהילד יוכל להפנימם, שכן חייבים הדברים לשבת לו על לב, דהיינו דרך הרגש.

שתפקיד ההורים או המורה לחנך ולא לאלף.

 

חיות אפשר לאלף, בהמות אפשר לאלף, אך אדם יכול להתחנך שיש לו בחירה חופשית לטוב או לרע.  

 

וזהו ההיתר היחיד לגבי להכות ילד.

מכה קטנה המגבילה לצביטונת שקצת כואבת אך ללא השארת מזכרת של שטף דם מקומי ( צבע כחול וכו' ) חלילה.

עד לפני כ-2000 שנה הוגבלה מכה זו לגיל 6 כיום היתי אומר עד גיל 4

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מדוע לא כדאי להכות את הילד .

 

 

א.                           כי אני עצבני .

ב.                            כי את התוצאות לא רואים מיד, אז לקחת סיכונים .

ג.                             כי מי שמכים אותו מיד נסגר ולא מפנים מאומה.

ד.                            כי זה בגלל שאין לנו כלים להתמודד בחינוך ולא הוא האשם.

ה.                            כי אנו ההורים מפחדים שלא ישמע בקולנו ויהיו לנו בושות.

ו.                              כי אפשר לתסכל אותו או להורסו נפשית.

ז.                              כי הוא יגדל והיה אלים.

ח.                           כי המשך הפסוק הנ"ל הוא " ואוהבו שיחרו מוסר " זאת אומרת ואוהבו מקדים לו שיחות מוסר.

ט.                            כי מניין יש לנו את הרשות להכות כשאנו עצבנים המכה לא קשורה מאומה לחינוך.

י.                              כי  אנו  פשוט נשרף בגהינום ! ! !

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אילו לא ציוה ה' את אדם לכבד את הוריו לא יכולנו לדרוש מילדינו

לכבד אותנו וכנ"ל אנו להורינו .

אין כאן טיעון של חיוב מצד הכרת הטוב,

מפני שאנו בקשנו את בואו של הילד.

למשל.

אדם מזמין אל ביתו אורח מאכילו ומשקהו.

היעלה על הדעת שידרוש ממנו לשטוף כלים...מצד הכרת הטוב ???

 

 

 

 

בגמ' במועד קטן יז ע"א מסופר: 

אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא(בנידוי), דקעבר משום "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד). דתניא: "ולפני עור לא תתן מכשול" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר.

מכאן שבן גדול בודאי שאסור להכות. הריטב"א (מועד קטן שם) מסביר שאכן אין הכונה דוקא לבן גדול:

ונראים הדברים דלאו בבנו הגדול הכתוב מדבר, אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו. כי אפילו לא יהיה בר מצוה, אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו. אלא ישתדלנו בדברים, ומשום דאורחא דמילתא בגדול שכיח, כי הוא נקט בגדול. [1] 

 

2. בן או תלמיד צעיר

האם בן או תלמיד בגיל צעיר, כן מותר להכות?

מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסים אותו, ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה.

בעבר, ומעט גם כיום, היה מקובל במסגרות החינוך של הגיל הצעיר להכות תלמידים על התנהגות שלילית או עצלות בלימודים (תלמודי תורה, חדרים, "מארי" וכד'). גם בעולם הרחב מסגרות החינוך היו "קשוחות" יותר והיו מקובל ולגיטימי להכות. נכון הוא שעל פי התיאורים והסיפורים, המכות לא היו קלות אלא בהחלט כואבות ולעיתים קרובות, תלוי כמובן במלמד, וברב. לא נשמרה כל כך ההדרכה שיש להכות את התלמיד או הבן שסרר, מכה קלה ולא כואבת ואכזרית.[2]

במציאות ימינו, בארץ ובעולם, לאט לאט ישנה מוסכמה שאין להכות כלל ילדים ותלמידים. החוק אוסר על מורים להכות את התלמידים, וניתן אף לתבוע בפלילים מורה שכזה,[3] וכן הורים שמכים עד כדי הוצאת ילדיהם מרשותם. בספרות הפסיקה בת זמננו ישנן מספר מאמרים ותשובות שעוסקות בפער שבין המקובל כיום שלא להכות כלל תלמידים וילדים, לבין הלגיטמיות שההלכה מעניקה להכות במקרים חריגים וקיצוניים הכאה קלה, לא כעונש ונקמה, ולא בשל כעסם של הרב והאב, אלא על מנת לעורר את הבן התלמיד שסרר, למחשבה והרהור מחודש על התנהגותו והליכותיו.

נתמקד במספר תשובות שהשיב הרב משה פיינשטיין, בעניני חינוך ובאפשרות להכות תלמידים ובנים.

 

אין שום תועלת במכות, כדרך קבועה וזה רק מכביד על גידול הילדים, וזה גם סכנה להם.  ילד לא צריך לסבול מעצביהם הרופפים של הוריו. זה לא מקדם אותו ולא מחנך אותו כלל.

 

כאמור, מותר להכות מכה קלה, אך החינוך בשיחה ובדיבור ישיר טוב הרבה יותר. בגמרא בברכות ז ע"א נאמר:

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר: "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב, ט). וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר: "תחת גערה במבין, מהכות כסיל מאה" (משלי יז, י).

מה המחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש? מה ההבדל בין יותר מכמה מלקויות ליותר ממאה מלקויות? מסביר הראי"ה קוק,  עין איה ברכות א עמ' 31: 

ר' יוחנן אמר יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות- כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נעם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלה שנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם.

ריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות, שנאמר: 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה' (משלי יז, י). נראה שהוסיף על דברי ר' יוחנן הקודמים, שאמר יותר מכמה מלקויות. דיש שני ענינים בחינוך המוסרי . יש חינוך תמידי להרגיל את האדם במעשים טובים ובמידות טובות. ויש חינוך פתאומי, מקרי, בשעה שמזדמן שסר מדרך הישר ונחוץ להוכיחו. והנה ר' יוחנן אמר יותר מכמה מלקויות, הכונה שהוא טוב להשתדל שתהיה ההדרכה המוסרית באה במחונך מצד שכלו והכרתו בתמידות יותר מאילו נכהו, ועל ידי זה נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים.

וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות, הכונה אפילו בשעת החינוך המקרי, כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקויות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך, גם על זה יפה המרדות השכלית, כי הניצוץ השכלי באדם יאיר גם מחשכי לב אותם שכבר העיר דרכם. רק החובה להעלותם במעלת נבונים, שיהיו ראוים להכיר ערך המרדות שבלב.

החינוך בשכל בהכרה, הוא טוב הרבה יותר מאשר חינוך מאיים, שבו מנסים לחנך בכח הכפיה והמעמד של האב או המחנך, גם במעשה החינוכי היום יומי, ואף גם במצבים חריגים, הדיבור וההבנה השכלית טובים ויעילים יותר. לכל אדם יש הבנה בסיסית כיצד ראוי להתנהג ודברים מתאימים ונכונים יעלו אותם ויקרבו אותם לדרך הנכונה.

 

בן זומא אומר:

איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר:(תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי".

איזהו גיבור? הכובש את יצרוה, שנאמר(משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".

איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר:(תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".

אשריך, בעולם הזהז.

וטוב לך, לעולם הבא.

איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר:(שמואל א ב ל: "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו"

מסכת אבות פרק ד משנה א'


א בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם - אמרו חכמי האומות כי היודע כל החכמות אם אינו אוהב החכמה אינו חכם אלא טפש הוא אחר שאינו אוהב החכמה כי היא הדעת. אך האוהב אותה ומתאוה אליה אע"פ שאינו יודע כלום הרי זה נקרא חכם שעל כל פנים תשיג אל החכמה האמיתית ודעת אלקים תמצא. ועל זה אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם ואף מי שאינו יודע כי אם דבר (אחר) [אחד] ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל. ועל זה נקרא חכם ...(רבינו יונה על המשנה)

אם כך הוא הדבר אז הוקל מעלינו מלאכת החינוך, כל שעלינו לעשות הוא לגרום לילד לאהוב ללמוד.

השלב הבא יהיה של הילד בעצמו והוא להשיג את החכמה, את ההתמחות בתחום שכה הוא רוצה להיות.

אה שכחתי לומר שאם אין לילד מטרה "מה להיות"? אז הוא לא יהיה כלום... בדיוק כמוכם ההורים שאתם לא תעשו כלום ללא מטרה. כי לעשות משהו ללא מטרה זה אדם טיפש!

וזו הטעות הגדולה ביותר עם הילד, אומרים לו "תלמד, פשוט תלמד"! שב תלמד גם אם זה לא נותן לך כלום.

לכן חייבים לבנות תחילה ע"ז הדרך:

א.     לגרות את הילד לחשוב (להראות לו התלהבות שהוא חושב: כגון – הצליח במשחק, ענה על חידה, הצליח בקוביה הונגרית, צייר נכון וכו')

ב.      להציב מטרה (חלום) מה כדאי להיות בעוד כ 10 שנים ועוד

ג.       לחקור את מרכיבי המטרה (מה צריך לדעת בכדי להגשים את החלום)

ד.      לשמור על גירוי מתמיד ותשוקה למטרה \לחלום

זהו הוא יתאמץ להגיע לשם. אל תתערב!

אל תכעס אם לא הכין ש"ב או כל משהו שנראה כמשבר בביה"ס.

 

אבל אם אין חלום? אז אין מטרה.

אם מכריחים?  אז אין אהבה.

אין אהבה – אין צמיחה

אין צמיחה – יש כמילה וחידלון

יש כמילה וחידלון – יש זהות מפצה שהיא שלילית

והנה יצרת אישיות שתזיק לחברה

ישנם הרבה עם תעודת בגרות ולא עושים איתה כלום.

ישנם גאונים שלא מצליחים להתפתח בכלום.

 

גיבור (אם החכים אזי ישנה יכולת לרכוש את ערך האיפוק ולבנות תא משפחתי)

עשיר(אם מאופק אז יכול להיות שמח בחלקו)

כבוד (יכולת לכבד כי הוא שמח בחלקו ואין קנאה ותחרות )

זהו המתכון המושלם ליצירת אישיות טובה המקיימת חברה בריאה ועולם נפלא.

 

 

אלישע בן אבויה אומר, הלומד ילדמג למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר חדש.

והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוקמד. אבות פרק ד משנה כ'

 

שאלה- הדיו זה הלימוד.  מהו הנייר

 

הנייר הוא המהות הפנימית של האדם- התחום הרגשי- היכולת לרצות ולאהוב.

 

אצל ילד הזהות האישיות הכל חדש עדיין לא פגעו בו. עדיין לא השניאו עליו את הלימוד. עדיין לא זלזלו בו.

אז הוא יכל ללמוד הרבה וטוב

אבל מבוגר שצעקו עליו בילדותו וביזו אותו וגרמו לו לסלוד מהחכמה. נידון הוא כנייר מחוק. 

בדיוק כמו עם האוכל. מדוע ישנם אנשים האוהבים במבה והלא היא מלוחה מלכלכת ובעלת ריח חזק ?

התשובה היא שלא מקושר כאב לבמבה בתחום הנפשי רגשי לכן התודעה פנויה לאהוב.

לכן בכדי ללמוד צריך לייצר פניות ולשמור על נייר חלק



1 הרב אליעזר פאפו, פלא יועץ, ערך הכאה, כותב בעקבות דברי הריטב"א הללו: "הנה כי כן, לא גדול גדול ממש, אלא אפילו קטן, כל שאינו יודע בו שהוא מקבל מרות כגון בדורות הללו דחוצפא יסגא, ובן בועט באביו לא ע"י הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה,וכל כי הא צריך דעת באב ואם ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואמם לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום וישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה, ונהי שלא כל העתים שוות ופעמים שלא יוכל אב ואם להתאפק מלצוות את בניהם שום דבר ומלכעוס עליהם ולחרפם ולקללם, כי יחרקו שן ונמס לבם בראותם הבנים שעושים דברים שאינם מהוגנים, על כל פנים את אשר בכחם לעשות יעשו ויבחרו ברע במיעוטו". ראה גם, הרב יחיאל יעקב וינברג, שו"ת שרידי אש חלק ב סימן מט עמוד תצ : "מטעמים פדגוגים יש להניע מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. כבר הזכיר כת"ר את האיסור להכות בנו גדול, וצדק כת"ר באמרו שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות".  

 

 

 

 

 

 

טואול - בניית אתרים