חיפוש :

ענווה באמת

הענווה הינה הדרך הממוצעת בין הגאווה לבין שפלות הדעת (הרמב"ם פירוש המשניות)

העניו הינו אדם מקסים שאי אפשר לעמוד בקסמיו כמעט אין אחד שמסוגל לסרב לבקשותיו יען אנו חיים תחת כלל נסתר של יחס גורר יחס יתנהגו סביבו ללא וויכוחים או ריבים

להיות עניו אפשר רק אם יש אנשים סביב.

עם הקב"ה אי אפשר להיות עניו, אפשר להיות עבד ה' אך לא עניו. מפני שענווה זו היכולת לסרב אך הוחלט לקבל. ועם מי שחזק ממך אין את היכולת לסרב לכן אין אפשרות של ענווה.

היכולת לסבול דעתו של האחר נמצאת רק ע"י ענווה כפי שמצינו אצל העניו באדם – משה רע"ה שלמרות גדולתו היה מסוגל לקבל מידע ומוסר מפחות ממנו כפי שמצינו במה "שחידש" לו יתרו שעליו למנות שופטים, הלא כבר בסיני צווה על זאת. ועם כל זאת שמע זאת משה בהכנעת כבוד ולא סתר רעיונו באומרו "אני יודע כבר".

רק אדם שיש בו יכולת זו יכול להיות עניו.

אם נצליח לעצב ילדינו, תלמידנו למידת הענווה, תהיה בהם היכולת לקבל מוסר מכל אחד:  סתם אדם, שכן, חבר ואף מבת הזוג. ובכך תהיה אפשרות למנוע מהם קנסות ריבים, גירושים או שאר מרעין בישין.

 

מדוע ישנו קושי ברכישת מידה זו???

ברגע שאקבל רעיון או דבר מוסר מאחר, מיד תתרקם הרגשה אצלי שהוא הדומננטי ואני המבוטל אליו כביכול נתתי לו את המוסכמות למלוך עלי (אחד מ-48 קנייני התורה הוא "המלכת את חבריך עליך " דהיינו לקבל ממנו)

דבר הגורר אצלי לחלל מסויים בביטחון העצמי.

מדהים שרוב רובם של האנשים מפחדים ולכן מעדיפים לחיות ברצף של טעויות אך עם הרגשת ביטחון מדומיינת היישר בשביל החורבן שהזכרנו. מאשר לקבל דעת האחר להחכים ולחיות נכון ולהתעלם מהדמיונות.

על-כן להיות עניו פירושו לסבול דעתו של האחר!

כל-כך הרבה אנשים מכונים בשם קיר כיוון שסתומים הם ומטומטמים(לשון אטימות) אין אפשרות להסביר להם על טעותם אין הם מקשיבים לא מוכנים לקבל כלום פוסעים הם ישירות לאבדון לחרטה הגדולה.

עלינו להבין עיקשות לב זו לא נובעת מרוע אלא מהפחד שהזכרנו.

וכדי לעזור  להם ולשנותם עלינו להבין שאין אפשרות לענווה באם יש חוסר בבטחון העצמי.

העניו צריך להיות חזק ביחס לסובביו לכן אם נגרום לאנשים האלה להיות בעלי בטחון עצמי (עיין ערך בטחון עצמי) ניתן להם בעצם את האפשרות לרצות לקבל דעה אחרת דהיינו להיות ענווים.

 

 

 

הענווה

איך יוכל אדם לדעת היש בו ענווה אם אין? כולם משבחים זאת המידה אך נדע את פרותיה את סימפטומיה ?! כי אדם ההולך שפל לעניו יחשב? או ההולך בבגדים בלויים? או מדבר בטון נמוך? ואם נחשוב שזוהי מידה פנימית אישית שרק אני יודע על עצמי והאם אדם מכיר את בעצמו? והלא חושבים אנו את עצמנו לאמיצים ופעמים רואים ההפך לחלשים ורואים ההפך וכן על או הדרך. אלא הענווה כמו כל שאר המידות רק השני יוכל להעיד עליך אם הוא בך או לא. וז"א ע"י היכולות לקבל דברי השני למרות שהנך חושב שאתה צודק השני גילית כניעה לרעיונותיו והשוואת עצמך לפחות ממנו וכאן אין מקום הגאוה נתפס.

טואול - בניית אתרים